מדריך להיפוגליקמיה חמורה וגלוקגון בסוכרת סוג 1
מצב חירום בסוכר נמוך

היפוגליקמיה חמורה: סימנים, גלוקגון ומה עושים במצב חירום

היפוגליקמיה חמורה אינה מוגדרת רק על פי מספר. זהו מצב שבו האדם אינו מסוגל לטפל בעצמו וזקוק לעזרה של אדם אחר.

📅 23 בספטמבר 2026⏱️ 10 דקות קריאה🏷️ היפוגליקמיה
← חזרה למדריך היפוגליקמיה
חשוב לדעת: המידע במאמר הוא כללי ואינו מחליף הנחיות אישיות של צוות הסוכרת או טיפול רפואי.
נערך על ידי צוות SOG1מבוסס על מקורות מקצועיים של American Diabetes Association ו־CDC. אין לשנות מינוני אינסולין או תוכנית טיפול על סמך מאמר אינטרנטי בלבד.
תוכן העניינים

מהי היפוגליקמיה חמורה?

היפוגליקמיה חמורה היא אירוע שבו המצב הגופני או הקוגניטיבי נפגע עד כדי כך שהאדם זקוק לעזרת אדם אחר. הוא יכול להיות מבולבל מאוד, לא מסוגל לבצע את הטיפול בעצמו, לא מסוגל לבלוע, מחוסר הכרה או מפרכס. ההגדרה אינה תלויה רק במספר שנמדד.

זה חשוב משום שאנשים רבים חושבים שרק ערך נמוך מאוד, למשל 30 או 40, נחשב “חמור”. בפועל אדם עם ערך גבוה יותר יכול להזדקק לעזרה משמעותית, בעוד אדם אחר עם ערך נמוך יותר עדיין ער ומטפל בעצמו. המספר חשוב, אבל היכולת לתפקד ולבלוע בבטחה היא קריטית להחלטה מה לעשות.

מהם הסימנים שדורשים תגובה מיידית?

סימנים כוללים בלבול משמעותי, התנהגות חריגה, חולשה קיצונית, קושי ללכת או לדבר, חוסר יכולת לבצע טיפול, אובדן הכרה, פרכוס או מצב שבו האדם אינו מגיב כרגיל. לעיתים ההידרדרות יכולה להיות מהירה, במיוחד אם יש הרבה אינסולין פעיל או ירידה חדה.

מי שנמצא ליד אדם עם סוכרת צריך להכיר את התוכנית האישית ולא להמתין ל“מספר מושלם” כדי להבין שמדובר בחירום. אם האדם אינו יכול לטפל בעצמו, האחריות עוברת למטפל או לבן המשפחה. במקרה של ספק בטיחותי, עדיף לפעול לפי הנחיות החירום שקיבלתם.

למה אסור לתת אוכל או שתייה כשאי אפשר לבלוע?

כאשר אדם מחוסר הכרה, מפרכס או אינו מסוגל לבלוע בצורה בטוחה, הכנסת מזון, שתייה, דבש או ג׳ל לפה עלולה לגרום לחנק או לשאיפה לריאות. האינסטינקט לתת “משהו מתוק” נכון רק כאשר האדם ער ומסוגל לבלוע.

זו אחת הנקודות החשובות ביותר בהדרכת בני משפחה וצוותי בית ספר. במצב חמור עוברים לגלוקגון אם הוא זמין ונרשם, משכיבים את האדם בהתאם להנחיות, נשארים איתו ומזעיקים עזרה רפואית. צריך ללמוד את הפעולות מראש ולא בזמן האירוע.

פחות ניחושים סביב האוכל

SOG1 מנתחת צילום של הארוחה ומעריכה את כמות הפחמימות, כדי שתוכלו לבדוק את התוצאה ולשמור אותה במקום אחד.

נסו את SOG1 ←

מה תפקיד הגלוקגון?

גלוקגון נועד להעלות את רמת הגלוקוז כאשר האדם אינו מסוגל לקבל פחמימה דרך הפה. הוא גורם לכבד לשחרר גלוקוז ממאגרים. קיימים כיום תכשירים מוכנים לשימוש, כולל תרסיס לאף ועטים או מזרקים מוכנים, לצד ערכות מסורתיות יותר.

ADA ממליצה שלאנשים המטופלים באינסולין או בסיכון משמעותי להיפוגליקמיה תהיה גישה לגלוקגון, ושאנשים קרובים ידעו היכן הוא ואיך משתמשים בו. גלוקגון אינו צריך להישאר “תרופה שרק ההורה מכיר”. אם הוא חלק מתוכנית החירום של ילד, הצוות הרלוונטי צריך לקבל הדרכה בהתאם למסגרת ולנהלים.

מה עושים מיד אחרי מתן גלוקגון?

לאחר מתן גלוקגון נשארים עם האדם ופועלים לפי הוראות המוצר ותוכנית החירום. אם הוא מחוסר הכרה, נהוג להשכיבו על הצד כדי להפחית סיכון לחנק במקרה של הקאה. מזעיקים עזרה רפואית בהתאם למצב ולהנחיות שקיבלתם.

כאשר האדם מתעורר ומסוגל לבלוע בבטחה, התוכנית יכולה לכלול פחמימה מהירה ולאחר מכן מזון המשך. אין למהר לתת מזון לפני שיש יכולת בליעה ברורה. האירוע אינו מסתיים ברגע שהמספר עולה; צריך לוודא שהאדם מתאושש ולקבל החלטה לגבי המשך מעקב.

למה חייבים לבדוק מה גרם לאירוע?

אירוע חמור הוא מידע קליני חשוב. ייתכן שהיה מינון אינסולין גבוה מדי, פעילות גופנית, ארוחה שלא נאכלה, אלכוהול, מחלה, טעות בספירת פחמימות או תקלה טכנולוגית. לפעמים יש כמה גורמים יחד.

כדאי לתעד את השעה, הערכים, חצי המגמה, אינסולין פעיל, אוכל, פעילות והטיפול שניתן. ADA ממליצה שאירועי היפוגליקמיה משמעותיים או חמורים יובילו להערכה מחדש של התוכנית. מטרת הבדיקה אינה למצוא אשמים אלא למנוע אירוע נוסף.

היפוגליקמיה חמורה אצל ילדים

אצל ילדים צעירים הסיכון מורכב משום שהם לא תמיד מזהים תסמינים, לא יודעים לתאר אותם ועלולים להזדקק לעזרה מוקדם יותר. לכן גלוקגון, פחמימה מהירה ותוכנית חירום צריכים להיות זמינים בבית, בבית הספר ובפעילויות.

הצוות המטפל צריך לקבוע מי אחראי למה, וההורים צריכים לוודא שמבוגרים רלוונטיים מבינים שלא נותנים אוכל או שתייה לילד שאינו מסוגל לבלוע. חשוב גם לא להפוך אירוע חמור למקור לבושה או האשמה עבור הילד. לאחר ההתאוששות מתמקדים בבטיחות ובשיפור התוכנית.

איך מצמצמים את הסיכון לאירוע חמור?

הדרך הטובה ביותר היא לצמצם אירועי היפוגליקמיה מוקדם יותר: שימוש ב־CGM כאשר מתאים, הגדרת התראות, נשיאת פחמימה מהירה, תכנון ספורט, מעקב אחר אינסולין פעיל ובחינה של דפוסים. מערכות AID יכולות להפחית סיכון אצל אנשים מסוימים, אך הן דורשות שימוש נכון.

חוסר מודעות להיפוגליקמיה הוא גורם סיכון משמעותי ולכן צריך לזהות אותו. אם אדם רואה שוב ושוב ערכים נמוכים בלי להרגיש, חשוב לדבר עם הצוות. גם בני משפחה צריכים לדעת לזהות התנהגות חריגה ולפעול מהר.

איך נראית תוכנית חירום טובה?

תוכנית חירום צריכה להיות קצרה מספיק כדי להשתמש בה תחת לחץ. היא כוללת סימנים של היפו, מה עושים כשהאדם בהכרה, מתי עוברים לגלוקגון, היכן הגלוקגון נמצא, מי מזעיק עזרה ומי מתקשר למשפחה. בבית ספר או חוג צריך לוודא שהציוד נגיש.

כדאי לעבור על התוכנית מדי פעם, במיוחד לאחר שינוי מוצר גלוקגון, החלפת משאבה או מעבר מסגרת. גם מי שקיבל הדרכה לפני שנה יכול לשכוח. תרגול קצר יכול לעשות הבדל גדול בזמן אמת.

שאלות נפוצות

האם היפוגליקמיה חמורה מוגדרת לפי ערך 54?

ערך מתחת ל־54 נחשב משמעותי קלינית, אך היפוגליקמיה חמורה מוגדרת לפי צורך בעזרת אדם אחר ולא רק לפי המספר.

האם מותר לתת מיץ לאדם מחוסר הכרה?

לא. אין לתת אוכל או שתייה לאדם שאינו מסוגל לבלוע בבטחה בגלל סכנת חנק.

מתי משתמשים בגלוקגון?

כאשר האדם אינו יכול לקבל פחמימה דרך הפה או במצב חמור אחר לפי תוכנית החירום.

האם צריך לפנות לצוות אחרי אירוע חמור?

כן. אירוע כזה מצדיק הערכה מחדש של תוכנית הטיפול והסיבות שהובילו אליו.

איך מתכוננים מראש?

מחזיקים גלוקגון בתוקף, פחמימה מהירה, ציוד גיבוי ותוכנית חירום ברורה, ומדריכים את האנשים הקרובים.

SOG1 – צילום ארוחה והערכת פחמימות